המוסד לביטוח לאומי - ויצמן נ' אליהו בע"מ - חברה לבטוח ואח'

החלטה

החלטה

עובדות הרקע לנושא החלטה זו אינן שנויות במחלוקת; למעשה, המחלוקות היחידות בין הצדדים, במקרה זה, הן מחלוקות "משפטיות" ומספרן שתיים והכל כפי שיובהר להלן; ציינתי האמור לעיל על מנת להבהיר מדוע אסתפק בתיאור מקוצר ביותר של העובדות בלא ציון האסמכתאות להן. ואלה הדברים:

ביום 11.5.01 נפגע אחד, דישלו שמעון בתאונת דרכים ונגרמו לו נזקי גוף [ להלן: "הנפגע" ו "התאונה" בהתאמה ].

הנפגע הגיש תביעתו לפיצוי בגין נזקיו נגד הנתבעות בתיק זה שהן האחראיות לפיצויו בגין נזקי התאונה כפי חבותן לפי חוק פיצוים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 וכן פנה לתובע [ להלן: "המל"ל" או "התובע", לפי העניין ] לתשלום גמלאות עקב נכויותיו, שלפחות חלקן נגרמו בתאונה וזאת במסגרת זכותו לקבלת קצבת נכות המוכרת כ"גמלת נכות כללית" לפי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה – 1995 [ להלן: "חוק בט"ל" ].

המל"ל שילם לנפגע גמלאות הידועות כ "גמלאות נכות כללית" בשיעור סכום התביעה [ כולל ריבית "הסכמית" לפי ההסכם שיוזכר להלן ].

עניינה של החלטה זו הוא בתביעת תחלוף שהוגשה על ידי המל"ל להחזר סכומי כסף ששולמו על ידיו כגמלאות הנ"ל.

תביעות ממין זו מקורן הוא, כידוע, בהוראות סעיף 328 לחוק הבט"ל ובפועל הן נסמכות על ההסכם שבין חברות הביטוח ובין התובע [ לרבות מכתב שהוסף להסכם ], כפי שתואר במספר רב של פסקי דין ואתייחס אליו כעובדה ידועה [ להלן: "ההסכם"; ראה, בין היתר ובעיקר, דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ. "אררט" – חברה לביטוח בע"מ ואח' פורסם באתר "נבו" וכן, החלטה שניתנה על ידי בתיק אז' 44057/05 המוסד לביטוח לאומי נ. כלל חברה לביטוח בע"מ ואח', (לא פורסם); להלן: "החלטת כלל" ].

התביעה הוגשה ב"סדר דין מקוצר"; המחלוקות הנידונות כאן הובאו לשולחן הדיונים במסגרת בקשת הנתבעות למתן רשות להתגונן מתוך כך שמקובל על הצדדים כי כאשר מדובר במחלוקת משפטית, ניתן להגיע לסיכום הנושא כבר בשלב הראשוני של המשפט במסגרת ההחלטה למתן רשות להתגונן.

נראה שמקובל על הצדדים כי גם לעניין האמור בהסכם ולזכויות התביעה של התובע לפי ההסכם, חייב להיות קשר סיבתי בין התאונה ובין הנכויות של הנפגע.

עניין זה היווה סלע מחלוקת בין הצדדים ובין פוסקים; בפסק דיני ב "החלטת כלל" הנ"ל קבעתי כי אכן חייב קשר סיבתי כזה להתקיים על מנת שתהייה לנתבעות חבות החזר כספים למל"ל על פי ההסכם, וזו גם הדרך בה נקט בסופו של דבר בית המשפט העליון ובכך תמה, ככל הנראה, המחלוקת בעניין זה [ ראה פסק דינו של כב' השופט ריבלין ברע"א 805/06 המוסד לביטוח לאומי נ. קרנית – קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ואח', פורסם באתר "נבו" ].

השאלות העומדות איפה בפני הן אם כן: האם יש קשר סיבתי בין הנכויות שנקבעו על ידי המל"ל לנפגע לבין התאונה ומי הגורם אשר יקבע קיומו של קשר סיבתי זה.

כאן המקום לציין כי מומחי הוועדות הרפואיות של המל"ל [ להלן: "הוועדות" ] קבעו לתובע נכות משוקללת בשלוש פגימות בשיעור של 46%; מומחים שמונו על ידי בית המשפט בהליך התביעה שבין הנפגע לנתבעות, קבעו, נכויות בשיעור שונה וקטן יותר.

עניין אחד יש להסיק מעל הפרק כבר בשלב זה והוא התייחסות הנתבעות למומחי בית המשפט בהליך תביעת הפיצויים הנ"ל שכן אין לקביעותיהם ולתביעת התחלוף של המל"ל ולא כלום; קביעת הנכות הכוללת לצורך תביעת התחלוף של המל"ל נעשית על פי קביעת הנכות בוועדות [ ראה ע"א 4607/03 מיכאל מוזיקנט נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ, פד"י נט2 עמ' 381 בפסקה 5 לפסק הדין; ראה פרוט הדברים ב"החלטת כלל" תוך התייחסות לפרשנות ההסכם ].

לטעמי, קביעת הקשר הסיבתי, והגורם שמחלץ את הנכות "הסיבתית" מזו שאינה הסיבתית, גם הם נעשים בידי המל"ל, תוך הסתייגות מסוימת לעניין השני.

ב"החלטת כלל" כתבתי, בין היתר, את הדברים הבאים [ הגם של היה בהם צורך להנמקת ההחלטה באותו מקרה ] מתוך מגמה שיהיה מי שירים את הכפפה בעניין האמור בהם על מנת לקדם, או לשלול, את הגישה לסמכות וכוח המל"ל בנושאים אלה.

הדברים לא הגיעו לדיון נוסף, אולם אין אני רואה לעצמי מניעה להחליט על פי אותה הנמקה כדלקמן:

"...בכל פסקי הדין שדנו בנושא, במישרין או בעקיפין, לא ניתנה הדעת למעמדו של המל"ל כמוסד ציבורי הפועל על פי דין ולמשמעות קביעתו, לרבות זו שלעניין "נכות כללית" כקביעת "סטטוס" מחייבת כלפי כולי עלמא כמי שהדין קבע את סמכויותיו של המל"ל לקביעת סטטוס כזה [ ראה לעניין מושג ה"סטטוס": ע"א 438/80 גד רוזנברג ואח' נ. קרן חזן, פד"י לה2 עמ' 742; ע"א 3077/90 פלונית ואח' נ. פלוני, פד"י מט2 עמ' 578; בג"צ 279/72 אילן עובד נ. שר הבטחון ואח', פד"י כז1 עמ' 169 ]; גם לא ניתנה הדעת, בהנחה שאין מדובר בקביעת "סטטוס" על ידי המל"ל, לכך שבבצעו את תפקידיו הציבוריים לעניין קביעת הנכות, לרבות "נכות כללית", עשוי שעומדת לזכותו של המל"ל "חזקת התקינות" העומדת לכל רשות ציבורית ובכך יש להעביר את נטל השכנוע על הנתבעות בכל הנוגע לסתירת קביעות המל"ל [ ראה לעניין "חזקת התקינות" : ע"פ 107/73 נגב – תחנת שירות לאוטומוביל בע"מ ואח' נ. מדינת ישראל, פד"י כח1 עמ' 640; בג"צ 25/82 עזרא אלחנן רוסיניק ואח' נ. עירית רעננה, פד"י לו4 עמ' 766; ע"א 3490/90 יקב הגליל יוסף גולד ובניו בע"מ נ. מדינת ישראל, פד"י מח1 עמ' 11 ]".

לטעמי, בפעילותו לקביעת נכויות, כמוסד ציבורי על פי דין, יוצר המל"ל לאדם "סטטוס" של נכה, המחייב גורמים ציבוריים רבים ביותר ומקבע את מעמדו החברתי , והמקנה לו זכויות על פי דין, בין היתר לפי דיני המס השונים, הנחות עירוניות וכו' לרבות עצם מתן הקצבאות והטיפולים הרפואיים הניתנים על ידי המל"ל.

קביעה זו, על דרגותיה, מחייבת על כן גם את חברות הביטוח, בין שמדובר בתביעה שלפי ההסכם ובין אם לאו, לעניין כל האמור בה.

מכאן איפוא שמקובלת עלי הקביעה כי מקום שקביעת הוועדות יש בה גם קביעת קשר סיבתי בין הנכות לתאונה, שוב אין לערער על כך בהליך ממין הליך זה [ לתוצאה דומה הגיע גם בית המשפט המחוזי בירושלים, אם כי, הנמקתי, בכל הכבוד, נראית לי יותר מהנמקתו; ראה: ע"א 2053/08 המוסד לביטוח לאומי נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', פורסם באתר "נבו" ].